עו"ד פסיכולוג ד"ר ינון היימן, תעבורה, משפט פלילי ופסיכולוגיה משפטית

 
 



 
 




להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


 

זיכרון, תעתועי זיכרון, תופעת המיס אינפורמציה ומערכת המשפט[1]
עו"ד פסיכולוג ינון היימן
מערכת המשפט מתבססת על שלל אלמנטים ראיתיים, כאשר בהתאם לשיטת המשפט הנהוגה היום במדינת ישראל, למעט מקרים חריגים, ניתן להרשיע נאשם ע"ס עדות בודדת. מדובר בעדות של אדם אובייקטיבי, שיזהה את הנאשם, יזכור אותו, ויעיד באשר לקרות האירוע באופן שישכנע את בית המשפט כי אכן מדובר בזיכרון אמיתי, באירוע אמיתי, ובעד אמין. עדות זו מסתמכת רובה ככולה על זכרונו הסובייקטיבי של העד.[2]
אולם יש מקרים בהם זיכרונו של העד יתעתע בו. העד יוטעה ע"י מניפולציות מכוונות ושאינן מכוונות, וע"י חשיפה למידע כוזב, לאחר האירוע - מניפולציות הגורמות לעיוות הזיכרון המקורי ו/או החלשתו, ו/או השמדתו. במחקרים נמצא כי מידע כוזב גרם לנבדקים, למשל, לזכור שראו רכב לבן מעורב בתאונה (למרות שבפועל מדובר היה ברכב כחול), ולזכור כי ראו אסם גדול בעוד בפועל לא הוצגו בפניהם בניינים כלל (Loftus & Ketchman, 1994). יש לציין שבמקרים קיצונייםמידע כוזב יכול לתרום אף ליצירת זיכרונות של אירועים שלא התרחשו מעולם.[3]
באשר לעדויות ראיה בתחום המשפטי, המבוססות על הזיכרון האנושי, הוברר שטעויות המתבססות על עדויות ראיה מהוות את הסיבה הנפוצה ביותר להרשעת אנשים חפים מפשע (Huff, Rattner & Sagarin, 1996). במיוחד רלבנטיים המחקרים העדכניים באשר לסוגיית הDNA . מחקרים אלה שפכו אור רב ביחס לעובדה שמורשעים רבים הורשעו בהתאם לעדויות ראיה בלבד (יש לציין שמדובר גם במורשעים שנגזר עליהם עונש מוות). מורשעים אלה נמצאו בסופו של יום, ובהתאם לממצאי ה DNA, חפים משפע(e.g., Connors, Lundregan, Miller, & McEwan, 1996; Wells et al., 1998; Scheck, Neufeld, & Dwyer, 2000).
אחת הסיבות השכיחות לעובדה שעדי ראיה מבצעים טעויות נעוצה בתופעה הנקראת Misinformation Effect (Loftus, 1979; Loftus et al., 1989). משמעותה של התופעה היא כי מרגע קרות האירוע ועד לרגע מתן העדות בבית המשפט, נחשף העד לאינפורמציה רבה, ממדיה תקשורתית כזו או אחרת ו/או מחקירות מצד המשטרה, אינפורמציה אשר יכולה להטות את עדותו של העד, ולגרום לפגיעה בזיכרונו.  
 
זיכרון : מהות, מבנה ותהליכים
הגדרתו הבסיסית של הזיכרון היא שמירת מידע אודות אירועים, גירויים ורעיונות בהעדרם של הגירויים המקוריים. Leone, 2006)) קיימים מודלים רבים של מבנה הזיכרון, באספקלריה מבנית. המודל המקובל והדומיננטי היום הוא מודל שלושת השלבים של אטקינסון(Atkinson & Shiffrin, 1968). בהתאם למודל זה, בשלב הראשון נכנסת אינפורמציה חיצונית לפרק זמן העולה כדי שבריר שניה לתוך ה sensory storage, לצורך זיהוי וסינון האינפורמציה. בשלב השני, עוברת האינפורמציה לזיכרון לטווח קצר - short term memory -, המהווה שלב בעל תפקיד דיכוטומי: הוא מהווה הן תחנת מעבר לאינפורמציה בדרכה לזיכרון לטווח ארוך - long term memory -, והן working space. בשלב השלישי, לאחר שינון וארגון, עוברת האינפורמציה לזיכרון לטווח ארוך. זיכרון זה אוגר מידע בפרקי זמן שנעים בין דקות בודדות לתקופות חיים שלמות, תכולתו הנה בלתי מוגבלת, הן מבחינה כמותית והן מבחינת משך זמן האגירה (Schater, 1996).
טולווינג (Tulving, 1985) מחלקת את הזיכרון לטווח ארוך לשני סוגים - פרוצדורלי ודקלרטיבי, כאשר הדקלרטיבי מתחלק לשני תתי סוגים - סמנטי ואפיזודי - כדלקמן:
א.                        פרוצדולרי – זיכרון שעוסק במיומנויות כגון רכיבה על אופניים, נגינה על פסנתר ונהיגה ברכב.
ב.                         זיכרון דקלרטיבי – זיכרון תוכני, הנחלק גם הוא באופן דיכוטומי לזיכרון סמנטי וזיכרון אפיזודי:
1.                                     זיכרון סמנטי – זיכרון של אינפורמציה אובייקטיבית, ללא קשר לפרט עצמו, לזמן ההיזכרות ו/או למקום ההיזכרות, כגון זיכרון בע"פ של שמותיהם של ראשי הממשלה בעבר של מדינת ישראל, נשיאי העבר של מדינת ישראל, וכו'.
2.                                     זיכרון אפיזודי – זיכרון סובייקטיבי, שכשמו כן הוא, רלבנטי לקידוד עובדות ביחס לפרט שחווה את האירוע גופו, עם אורינטציה של זמן ומקום קידוד הזיכרון.
 
שלושת שלבי הזיכרון בהתאם למודל שלושת השלבים:
מהלך הטמעת האינפורמציה נחלק לשלושה שלבים: קידוד, אחסון, ושליפה(encoding, storage and retrieval):
בשלב הקידוד, אנו קולטים אינפורמציה, תוך תמצותה למען הטמעתה באופן היעיל ביותר (Schater, 1996). הליך הקידוד יכול להיות מושפע/מופרע ע"י גורמים חיצוניים ופנמיים כאחד כגון: רעש, מצב רוח, משמעות האינפורמציה, וכו'.
שלב האחסון: לאחר שלב הקידוד, האינפורמציה מאוחסנת בזיכרון. יש לציין שהאינפורמציה איננה מאוחסנת בשלמותה, ניתנת לעיוותים ושינויים, ומקושרת לאינפורמציה שמצויה כבר בזיכרון (Loftos ,1979).
שלב השליפה: קיימת אפשרות לשליפת האינפורמציה מן הזיכרון, באמצעות הליכי recognition ו/או הליכי recall. גם הליך השליפה מושפע מגורמים רבים, לרבות סוג המבחן, מצבו הנפשי של הזוכר, ומתן רמזי השליפה שקיימים בידי הזוכר (Fisher & Geiselman, 1992).
מידע חדש מאוחר לאירוע עשוי לשנות את המידע הקיים, וזאת מכיוון שזיכרוננו איננו משקף באופן מוחלט את אירועי העבר. תהליך שחזור האינפורמציה כולל בין היתר הוספת אינפורמציה ושינויה - אם בהתאם לסכמות Bartlett, 1932)), אם לשם מניעת דיסוננס קוגניטיבי, ואם בהתאם למידע או אלמנטים סוגסטבילים המאוחרים לאירוע. בכל אחד משלבי הזיכרון עשויים משתנים רבים להשפיע על כמות ודיוק הזכירה, אם בשל משתנים מצביים, ואם בשל משתנים פרטיים, ואם כאמור בעטיו של מידע חיצוני לאירוע ומאוחר לאירוע (Loftus, 1979a) - כגון תופעת המיס-אינפורמציה.     
 
תופעת המיס-אינפורמציה:
תופעת המיס-אינפורמציה הנה כאמור תופעה בה אדם הינו עד לאירוע מסוים בנקודת זמן מסוימת, ולאחר האירוע, בנקודת זמן מאוחרת יותר, נחשף העד לאינפורמציה שאינה נכונה ואינה מדויקת (לדוגמא: ע"י קריאת עיתונים או תוך כדי חקירת המשטרה), הקשורה לאירוע (Misinformation Effect). בנקודת הזמן השלישית בה נדרש העד לדווח על האירוע, הרי שהעד נותן דווח שגוי באשר לנקודת הזמן הראשונה בשל ה Misinformation Effect (Loftus & Hoffman, 1989; Loftus, Miller, & Burns, 1978). תופעת המיס-אינפורמציה עלולה לגרום, כאמור, לישיבתם של אנשים רבים בכלא על לא עוול בכפם.
כאשר אנו מתרגמים את תופעת המיס-אינפורמציה לניסויי מעבדה הרי שמדובר בד"כ בניסוי תלת שלבי. בשלב הראשון רואים הנבדקים סרט, רצף שקופיות או שמוקרא לנבדקים סיפור. בהשאלה, זהה שלב זה לשלב היותו של האדם עד לאירוע הפשע. השלב השני הוא שלב בו מנסים הנסיינים להטמיע בנבדקים אינפורמציה שגויה באשר לאירוע עצמו, בד"כ באמצעות פרטים שגויים, המצויים בסדרת שאלות אותן מציגים הנסיינים לנבדקים (השלב זהה לשלב החקירה במשטרה ו/או לקבלת מיס-אינפורמציה מן התקשורת). השלב השלישי הוא השלב בו נבחנים הנבדקים באשר לזיכרונם ביחס לאירוע עצמו, כאשר שלב זה אמור לדמות את שלב מתן העדות בבית המשפט (Belli, 1989; McCloskey & Zaragoza, 1985; Tversky & Tuchin, 1989).    
כניסוי בסיסי לדוגמא אציג את ניסויה של לופטוס (Loftus, 1975), במהלכו החוקרת הראתה לנבדקים, בשלב 1, רצף שקופיות בו עוצרת מכונית בתמרור עצור. לאחר מכן, בשלב 2, מושתלת לחלק מן הנבדקים שאלה הטומנת בחובה אלמנטים של מיס-אינפורמציה:"Did another car pass the red Datsun when it was stopped at the yield sign?" (כלומר העד שנחשף ברצף השקופיות לתמרור עצור נשאל בשאלות המאוחרות/שאלות המיס אינפורמציה על תמרור מתן זכות קדימה). בשלב השלישי, כאשר נבחנו הנבדקים באשר לזיכרונם ביחס לשלט בו עצרה המכונית, הרי שהנבדקים שקיבלו מיס-אינפורמציה באשר למיהות השלט נטו יותר לטעון ולטעות שעסקינן ב yield sign -(see e.g., Loftus, 1975, 1979; Loftus, Miller, & Burns, 1978).     
שתי השערות דומיננטיות הוצעו באשר למנגנון הקוגניטיבי האחראי להשפעת המידע הכוזב על הזיכרון. טענתה העיקרית של ההשערה הראשונה - the alteration hypothesis – הייתה כי קיימים כשלים בסוגיית אחסון הזיכרון (Jackson, 1997; Loftus & Greene, 1980). לשון אחר, בהתאם להשערה זו, המידע המוטעה המאוחר משנה ומוחק את המידע הנכון, המוקדם(Toland et al., 1991; Loftus & Hoffman, 1989b).ׂההשערה השנייה הייתהthe coexistence hypothesis, שהציעה מנגנון קוגניטיבי שהכשל שבו מתבטא בשלב השליפה. מכן שלשיטתו של המודל הנ"ל מתקיימים ביחד, הן המידע המוקדם והן המידע המאוחר (המוטעה), כאשר זה האחרון פוגם בנגישותו של המידע המוקדם, ואולם אינו מוחק אותו. בסופו של דבר ההבדל המרכזי בין שתי הגישות הנו כי ע"פ הגישה הראשונה, אין אפשרות של אחזור המידע הראשוני, ולהבדיל בהתאם להשערה השנייה, נוכל לדלות את הזיכרון המקורי (Toland et al., 1991)
בתחילת שנות ה 80, הגישה הדומיננטית הייתה גישת ה alteration hypothesis, אשר נתמכה ופותחה בעיקר ע"י לופטוס. היא גרסה כי המידע המאוחר (המוטעה) מתמזג עם המידע המוקדם (מקורי), ובמקרים קיצוניים, ממלא המידע המוטעה את מקומו של המידע המקורי, עד כדי השמדתו המוחלטת של המידע המקורי. ניסויים המוכיחים גישה זו הינם ניסויים בהם הנבדקים מנסים לשלוף ללא הצלחה את הזיכרון המקורי לאחר הצגת המידע המוטעה, לדוגמא באמצעות ניחוש שני - second guess. כך ניסו, לדוגמא, לתת אפשרות חוזרת לאנשים שטעו בניחוש הראשון לשפר ביצועיהם בניחוש השני, ואולם גם זאת ללא הצלחה (Toland et al., 1991). ניסיונות נוספים "לחלץ" מיפי נבדקים את המידע המקורי גם כן לא עלו יפה, לדוגמא תמריצים מילוליים כגון "האנשים האינטליגנטים ביותר יכולים להבחין במידע ... למרות כל מידע מסיח דעת שנחשפו לו" (Loftus, 1979). כך, שבהתאם לניסויים שביצעה לופטוס, היא הניחה כאמור שקיימת השמדה של מידע מקורי על חשבונו של המידע הכוזב המאוחר.
הגישה השנייה, גישת ה coexistence hypothesis, התקבלה מאוחר יותר, והרציונאל שעומד מאחוריה הנו כי המידע הכוזב והמידע המקורי מתקיימים זה לצד זה, ללא השמדתו של המידע המקורי. מחקרים מצאו שניתן לשלוף את המידע המקורי גם לאחר חשיפה למידע כוזב מבלי לפגוע במידע המקורי (Toland et al., 1991).
הניסויים אשר יוצגו להלן יראו כי המידע המקורי אינו מושמד, אלא ניתן לשחזור, כאשר הניסוי הראשון שיוצג הנו ניסוי שעוסק בזיהוי פרצופים, בו אירעה מעין החלמה ספונטנית של הזיכרון שהעידה שהזיכרון המקורי כלל לא השתנה למרות החשיפה למידע הכוזב. מכאן שהמסקנה של גישת ה alteration hypothesis איננה תקפה, שהרי הזיכרון הראשוני לא נמחק (Chandler, 1991; Windscitl, 1996).
ניסוי נוסף הראה שקיימת משמעות לסדר השאלות ביחס לפרטי האירוע, כאשר הנבדקים שקיבלו שאלות ביחס לאירוע בסדר הכרונולוגי בו אירע האירוע השיגו תוצאות דומות לקבוצת הביקורת, להבדיל מן הנבדקים שנשאלו שאלות בסדר כרונולוגי השונה מן האירוע. במצב זה השיגו הנבדקים תוצאות פחות טובות, ונכרה השפעה גדולה יותר של המידע הכוזב. גם ניסוי זה סותר את גישת ה alteration hypothesis, שהרי לו נמחק הזיכרון המקורי, סדר השאלות לא אמור היה לשנות את תוצאות הנבדקים (Bowers & Bekerian, 1984).
 
 
למותר לציין שמדובר בנושא בעל אספקלריה מורכבת וסבוכה. כל התעניין בנושא זה מוזמן לפנות אל הח"מ.
 
ינון היימן, עו"ד פסיכולוג


[1] מתוך עבודת התיזה שלי בפסיכולוגיה.
[2] יש לציין כי בהתאם לע"פ 420/81 כהן נ' מ"י, פד"י לו (2) 29, הרי שזיהוי במסדר פלילי שנערך כהלכה עשוי לשמש ראיה יחידה לזיהויו של נאשם, ואף להרשעתו בדין, זאת כאשר העד הינו אמין, ובית המשפט שוכנע ביכולתו של העד לשמור בזכרונו פרטים חזותיים.  
[3] אחד המחקרים הקלאסיים הנו מחקרם של לופטוס ופיקרל (1995, Loftus & Pickrell), בו סופרו לנבדקים ארבעה סיפורים, אשר שלושה מהם אירעו לנבדקים בפועל, והרביעי לא אירע לנבדקים מעולם. בסופו של הניסוי, "זכרו" 25% מן הנבדקים את האירועים הדימיוניים. תופעה זו מקבלת תוקף שלילי כאשר "מטפלים" למיניהם מפעילים סוגסטיות על המטופלים ומעוררים בהם לכאורה זיכרונות שהיו מודחקים שנים רבות, ועלו וצצו בעקבות הטיפול (Loftus, 1993, 1997), ו/או ע"י שאלות מנחות ואמצעי לחץ בחקירה משטרתית ((Bruck, Ceci, & Hembrooke, 1998; Kassin & Kiechel 1996. אחד המקרים המשפטיים הידועים ביותר הינו המקרה של Beth Rutherford ממיזורי (Loftus, 1997). במקרה זה טופלה Beth Rutherford ע"י ה church counselor. במהלך הטיפול סייע "המטפל" ל Beth Rutherford "להיזכר" כי בהיותה בין הגילאים 7 – 14 ביצע בה אביה מעשים מגונים, בעוד אימא תומכת ומסייעת בידו. בנוסף "נזכרה" ,Beth Rutherford כי היא נכנסה להריון מאביה, ואולצה לבצע שתי הפלות באמצעות קולב בגדים. הנושא הגיע לבית המשפט, שם הצליח האב להוכיח חפותו, אך ורק נוכח העובדה שנתגלה כי ביתו הייתה בתולה. ה church counselor נתבע, ונדרש לשלם מליון דולר ל Beth Rutherford. ואולם השבר שנגרם למשפחתה הינו שבר שאינו ניתן לאיחוי.

 

 

 


 
Top

לייבסיטי - בניית אתרים